אימרה שבועית:
הרבה בני אדם בורחים משעת בדידות כבורח מפני האש. בשעה כזו הם נעמדים פתאום, פנים אל פנים, מול אדם זר, אשר אין להם כל עניין להכירו, והם ממהרים לצאת ממחיצתו... כי בשעה שקטה זו נעמדים הם מול עצמם, ולעצמם - הם רחוקים וזרים מאוד... {הרב שלמה וולבה – 'עלי שור'}
סטטוס שבועי:
התפתחותו של האדם וחירות רוחו אינן תלויות בפירוק מסגרות מחשבה מקובלות ובהצבה במקומן המצאות חדשות בתחום הרוח. התפתחות האדם, שהיא חירותו, נובעת מהעמקה מתמדת באמיתות היסוד של האנושות, וביכולת חיבור למציאות החיים המשתנה והדינמית.
ציטוט שבועי:
אין תרבות ללא מסורת. אוי לבנים שאבותיהם לא השכילו להוריש להם דעת עמם ואהבת עמם, על כל קורותיו, ערכיו והשתלשלותם, שעל ידי כך הם יצאו לדרך החיים לא רק מרוששים כיהודים אלא גם מדולדלים כבני אדם. {אברהם שלונסקי}
סיפור שבועי:
'חוסר טעם...'
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הידוע בכינויו ה'חפץ חיים' ע"ש ספרו המפורסם, הסתובב ברחבי המדינה על מנת להפיץ את ספריו החשובים.
לימים, הגיע לאחד מעיירות פולין, ופגש קבוצת נערים בפתח בית הכנסת, נכנס עמם לשיחה ושאל אותם:
ילדים יקרים! חז"ל מספרים לנו שבמדבר סיני כשבני ישראל אכלו את המן, יכלו לכוין במחשבתם על טעם מסויים, ואכן כך היה טעמו של המן, כל אחד לפי דמיונו. מה היה טעמו של המן כאשר אותו יהודי אכל את המן ללא מחשבה מראש?
שתקו הילדים במבוכה מחוסר ידיעה.
ענה להם החפץ חיים: שמעו היטב! אם לא חשבו – לא היה למן טעם והוא היה תפל. אם עושים דבר ופועלים ללא מחשבה – אין לזה טעם. זה יסוד החיים!
פרשה שבועית:
פרשת דברים / 'כבוד האדם וחירותו'
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" {דברים א' א'}.
בערבות מואב נאסף העם כולו להאזין לדבריו האחרונים של משה. הייתה זו שיחה מלב אל לב. מלבו של מנהיג ישיש, שעינו לא כהתה, אל דור חדש, יליד בן חורין של המדבר. דור, שלא טעם טעם גלות ועתה הוטלה עליו המשימה הגדולה – לכבוש את ארץ כנען ולהקים בה חברת מופת.
בשיחה ארוכה זו, חשף משה הרבה מן המתחולל בליבו פנימה. את הקשיים בהם נתקל בהנהגת העם הסורר וקשה העורף – "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" {דברים א' י"ב}, את שאיפתו ותקוותו הכמוסה, אולי בכל זאת, שמא, למרות הכל, יזכה ליכנס לארץ חמדת הלבבות. והוא לא מסתיר מהם, כי בעטיים נמנעה ממנו זכות זו – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור… לא תבוא שם" {שם ל"ז}.
לבו כבד עליו ברגעי פרידה אלו, על כל מה שעוללו, לא רק לו אישית. והנה, כך הוא מייסר אותם על חטאי העבר.
הפסוק הנ"ל אומר דרשני. דיוק זה בנתונים גיאוגרפיים – שלא כמקובל בתורה – קורא להסבר. מה גם שהנתונים לא מדויקים במלואם. כפי ש'אמר רב יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן' (רש"י בשם חז"ל).
וכן, לאיזה "סוף" הכוונה כאן, סוף בעבר הירדן מזרחה? היכן נמצא מקום שזה שמו?
אך מצינו במדרש: "בעבר הירדן": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בעבר הירדן. "במדבר": מלמד שהוכיחן על מה שעשו במדבר. שהיו נוטלין בניהם ובנותיהם הקטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים: בן עמרם מה פרנסה התקנת לאלו? "בערבה": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב (החטא עם בנות מואב). "מול סוף": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף שאמרו: המבלי אין קברים במצרים?! "בין פארן ובין תפל: הוכיחן על דברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו: נפשנו קצה בלחם הקלוקל. "וחצרות": הוכיחן על מחלוקתו של קרח. "ודי זהב": הוכיחן על עגל הזהב שעשו, בשביל רוב הזהב שהיה להם" (ספרי ובדברי רש"י).
ובכן, לאור מדרש זה, לא מדובר כאן בציון נתונים גיאוגרפיים, כי אם בהעלאת שמות עמוסי זיכרונות קשים. משה מבטא את המלה "במדבר", ובאסוציאציה עולים חטאי המדבר. הוא מציין בפיו "בערבות מואב" ומיד הם נזכרים במארב הפיתוי שהציבו להם בנות מואב, שהסיתום לעבוד עבודה זרה. המלה "די זהב" מחייה בזיכרונם את עגל הזהב, לו סגדו. שיטת האסוציאציה הופעלה כאן כאמצעי להטפת מוסר.
מדוע? למה שפת רמזים זו? למה לא מלים ברורות, בוטות?
תשובת המדרש (הובאה ברש"י): 'סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.'
גם החוטא הוא אדם. חטאו החמור ביותר לא מתיר לפגוע בכבודו. גם בעת הטחת האשמות לא הכל מותר. תוספת קטנה של פגיעה בכבוד החוטא, מעבר לנחוץ כדי להעמידו על טעותו, אסורה בתכלית.
אם רמזים יספיקו, אסור לפרט ולהשפיל. משה רמז להם והם נרמזו. ועוד למדו מעצם תוכחתו המרומזת, כבוד אדם מהו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק